לא הוגן לבד

כן, אני מאוד רוצה להשתנות/לשנות עוד קצת את עצמי/אבל אין לי כוח לבד/והייתי שמח אם היית עוזרת לי/אבל את לא כאן/אני לגמרי לבדי./ואם אני אומר שאין לי כוח/אין מי שידחוף עוד קצת/ואם אני אומר שאני עייף/אין מי שיענה, תנוח ותתחדש/ואם אני רוצה לדבר/קירות למדתי, לא יודעים לענות./ואם אני פשוט לא יודע/למה אני יכול לפנות?

יש חברים/ולא הייתי יודע איפה הייתי בלעדיהם/אבל בלעדיך אני לא יוכל לשנות את העולם/שלי./כן יש חברים/ובאמת שלא הייתי יודע איפה הייתי עכשיו/אבל אני צריך אותך/שתהיי לי עזר אמיתי כנגדי/אותך שיודעת לנחם/אותך שיודעת לחבק/אחת שיודעת לתת ולקבל/לתת להרגיש שיש לי כוח לשנות ולהשתנות.

אני לא הראשון שאמר/שאני לבד בין כה וכה/ולכן לא טוב היותי לבדו/אבל אין לי כוח לשנות.

 

אדם פשוט, כזה מן טמבל

היה היה ועוד נמצא אדם פשוט כזה, אתם יודעים, מן טמבל/עם אפו בעננים הולך הוא אותו טמבל/חושב אותו אומלל שאין חכם ממנו בעולם; וכך צועד הוא ברחבי הרשת/מנסה לסמן עצמו כנמבר וואן/כל מי שרואה אותו לבטח מזהו/הולך הוא עם חולצה שמזהה את העניין; אבל כמה עצוב לאותו טמבל, שכבר הפך מזמן לאוטומט/שזה מן זמן מה, כך מתברר, הוא/דוחף אפו וממש לא לענייניו.

עיניים ירוקות, כך מספרים, לו/ירוקות אבל לא מלידה/פשוט נקפה אותו בלילה גברת מסוימת שנכנה אותה בשם קנאה; וכך מאז אותו הלילה, כשמאז לא בא הוא על סיפוקו/מסתובב ורודף אחר/שאולי גנב לו את המוג'ו; וסיפורים פה מספר אותו הטמבל/על הא ודה ומה ההוא עושה/ואף חבר אותו אינו עוצר; רק אל מאחוריו לא מסתכל אותו הטמבל, לא קולט הוא את מבטי הרחמים/מנותק ממציאות הוא, ולא מבין את מצבו מספיק היטב.

אז מה יהיה, או מה יהיה עם אותו הטמבל?/ מי חבר לו אמת שיבוא יאמר לו/הגיע הזמן שתטפל.

 

 

בדידותו של אבא גרוש בחגים

דודון. צילום עצמי

דודון. צילום עצמי

מספרים שבתקופות החגים בארצות הברית, ואולי אפילו בניו יורק מבלי להיכנס ממש לעובדות ומספרים, ובעיקר בחג במולד, גדל באופן משמעותי מספר המתאבדים. הסיבה המרכזית היא הרגשת הבדידות. בדידות הורגת. לפעמים מהר, לפעמים לאט, לפעמים היא לא מביאה את האדם המסוים עד למצב כזה, אבל היא אוכלת מכל פה במצבו הנפשי.

אני יודע. אתמול, דווקא בקניות במכולת זה הכה בי חזק. קניתי חלב, לחם וסיגריות. זהו. לא הייתי צריך יותר, כי אני לבד, ודווקא בחג הזה, בו יוצאים לבלות בשמחה בערב עם הזיקוקים ולמחרת עם החברים, זה כואב יותר מתמיד. פתאום אני מבין את אלה שקופצים, חותכים או בולעים במטרה לפתור לעצמם את בעיית הבדידות. פתאום  המחשבה הזו משתחלת לה לראש שלי. מה אני עושה פה בכלל? בשביל מה אני חי? כדי לחיות?

הצרות מכבידות. בכל פעם שאני מבטיח לעצמי שזהו, לא יעזור כלום, אני פותח בכוח דף חדש, באים החיים ונותנים לי סטירה. ואני לא ישו. אני לא יודע לספוג סטירות מימין ומשמאל ולהישאר אדיש. אני שואל את עצמי שוב ושוב, מה אני עושה פה בכלל? אולי הדבר היחיד שבינתיים עוצר אותי זה שדורון פשוט לא תסלח לי בחיים אם זה יקרה, ואני לא אהיה שם להצליח להסביר לה ולא משנה איזה מכתב פרידה אני אשאיר מאחורי. אבל זה לא מספיק. לא מספיקים לי הביקורים הספורים שלה. הם לא מספיקים כדי לספק לי מספיק כוחות עד הפעם הבאה, כי מה שאני מקבל מהם נשבר לרסיסים מול שובר הגלים של החיים. אני לא יודע מצד שני איך אוכל להסביר לה מה זה בעיות כלכליות וחובות שחונקים ולא נותנים לחיות. מה זה פחד מהטלפון בבנק, ולמה לאבא אין בית, ואולי אפילו למה הוא ברחוב או אצל סבא וסבתא במקרה הטוב. מה אני אעשה אז? איך אני אוכל להחיל את הבושה? איך אני אוכל להסביר לה שאבא מאוד רוצה אבל לא יכול לתת? זה יותר טוב? להגיע למצב שהילדה שלי תתבייש בי?

בדידות היא דבר נורא. אני לא יכול להחליף אותה בלהיות גלגל חמישי במפגשים של חברים עם המשפחות שלהם. אני גם לא רוצה, זה גורם לי לבסוף לקנאה וחנק בגרון.

אני מקווה שאני אצא מזה. אני עוד מקווה אולי כדרך פלא שאני אמצא מוצא מהצרות הכספיות, אבל האוויר שלי הולך ואוזל.

מי צריך לעזאזל חגים כשאתה אבא גרוש? למה צריך חופש ושקט שגורמים לחשוב?